<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה בשטר</h1>
<h2>דף ד:</h2>
גרסינן בפרק שנים אוחזין סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע רבי שמעון אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. ואסיקנא התם שתים נמי פטור דשטר הילך הוא והילך פטור כדאיתא במלוה על פה. ושמע מינה דאי אמר ליה מנה לי בידך חמשין בשטר וחמשין על פה ומודה ליה חמשין דבשטר וכפר ליה חמשין דעל פה הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים ונשבע שבועת היסת על שכפר ופטור. ועדות בקנין נמי כשטרא.
<h2>דף כ.</h2>
והיכא דאתי לוה בטענת בריא ומלוה בשמא אמר איני יודע. איכא מאן דאמר אין נשבעין על טענת שמא כדגרסינן (ב"מ כ'.) מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אלמא אין בו כח לתובעו וליכא על הלוה אלא חרם סתם. ואיכא מאן דאמר נשבע מלוה שאינו יודע וגובה כי היכי דיורשים נשבעים שבועת היורשין שאינן יודעין בפרעון אביהם. ואיכא מאן דאמר דלא דמי ליורשין דהוה ליה כחשוד דמפיק שטרא שאינו יכול לישבע דפקע שטרא ונשבע הלוה שבועת היסת ופטור. ומסתברא כלישנא קמא ולא דמי לחשוד דהתם בטענת בריא אתא ולא גרע ממלוה על פה אבל הכא דטענת שמא היא איתרע שטרא וליכא שבועה כלל.
<h2>דף עא:</h2>
גרסינן בפרק הכותב (כתובות פ"ח.) הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ואמר רב לא שנו אלא כתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב לא ורב נחמן אמר אפילו בעל חוב נמי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים וכן הלכתא. ומסתברא הני מילי דמודעינן ליה ושדרינן קמיה הא לאו הכי אין נפרעין. והכי גרסינן בירושלמי (פ"ט ה"ח) ונפרעין מן האדם שלא בפניו תיפתר שהריבית אוכלת בהן. ובית דין גובין ריבית תיפתר שערב לו מן הגוי כהדא אלכסה אמר לרבי מונא אנן עבדין טאבות סגין מנכון אנן כתבין דיוטגמין אין אתא טבאות ואי לא אנן מחלטין נכסיא. אמר ליה אף אנן עבדין כן אנן משלחין בתריה תלת זימנין אי אתא הא טבאות ואי לא מחלטין נכסיא. אמר ליה הגע עצמך דהוא באתר רחיק אמר ליה אנן משלחין ליה תלת אגרן חדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא הא טבאות ואי לא אתא מחלטין נכסיא. ואמר רבי מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין וברח ליתי[נן] מחלטין אלא מכריזין. והלכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני לוה אלא אם כן מודיעין אותו. וכן השיב רבינו חננאל בתשובה הדין כמו שכתב רבינו האי. ואנחנו מעשים בכל יום לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בעל חוב בנכסי הלוה כשהוא במדינת הים עד שמודיעין אותו ואפילו יש לו נאמנות בשטר יש חשש שמא יש בידו שובר וכמו שכתב רבינו האי. ואדאתינן הא גמרא דבני מערבא דקאמר שערב לו מן הגוי מסתברא דגמרינן מינה ישראל שלוה מן הגוי מעות בריבית ישראל נעשה לו ערב. דבין בדינינו בין בדיניהם כי שקיל רביתא גוי הוא דקא שקיל ליה מישראל ולא מיתסר ערבות אלא בגוי הלוה מישראל דבדיניהן עיקר האחריות על הערב הוא וישראל הוא דפרע הקרן והריבית לישראל ואשתכח דישראל הוא דקא שקיל רביתא. אבל בדינינו עיקר האחריות על הלוה הלוה פורע וישראל נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ומשום הכי בעינן שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. והכי איתה לישנא דגמרא (ב"מ ע"א:) דילן בנוסחי דוקני אילימא ערב דגוי כיון דבדיניהן בתר ערבא אזיל אשתכח ישראל הוא דקא שקיל רביתא ולא גרסינן ערב לגוי. ולא גרסינן נמי אשתכח ישראל דקא מוזיף בריביתא ודייקא נמי דקא פרכינן אי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול אי אמרת בשלמא ישראל הוא דקא מלוה היינו דקא פריך ריבית נמי לא לשקול אלא אי אמרת דמלוה גוי הוא היכי מקשי רבית לא לשקול אטו משום דגוי קיבל עליו שלא יתבע את הערב לא יטול רבית אלא ודאי בישראל עסקינן שהוא מלוה אבל בגוי שהוא מלוה לישראל אפילו לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהגוי נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא אצטריכא לברייתא למימר אבל אתה נעשה ערב בגוי המלוה בריבית. אבל רבותי הגיהו בספרים אילימא ערב לגוי. וישראל הוא דקא מוזיף בריביתא. תוספתא (פ"ה דב"מ) גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מן הגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש. וגוי שלוה מישראל בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל. וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל.
<h2>דף עז:</h2>
גרסינן בפרק השוכר את האומנין (ע"ז:) אמר רבא האי מאן דמסיק מאה זוזי בחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוא אלא שיש לו עליו תרעומת. שמע מינה דלא מצי לעכובי ואית ליה לקבולינהו דאם איתה לא קבולי לקבל מיניה ולא תרעומת ליהוי ליה. ועוד מדגרסינן בפרק קמא דקידושין (כ':) מוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו גמר משדה אחוזה מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף בית אינו נגאל לחצאין. שמע מינה דאי לא כתיב גאולתו נגאלת לחצאין.
<h2>דף קיח.</h2>
גרסינן בפרק הכותב (פ"ו.) אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואמר ליה שקול ארעא ואמר ליה זיל את טרח וזבין והב ליה וכו' עד ההוא תולה מעותיו בגוי הוה כלומר היו לו מעות והיה אומר של גוי הם. שמעינן מהכא דהיכא דאית ליה זוזי אית ליה לאפרועי זוזי. ואי לית ליה אלא ארעא או מטלטלי יהיב ליה ולא מטרחינן ליה לזבוני. בתשובה היכא דלא ידיע אי אית ליה זוזי ואמר האיך דאית ליה ואידך אמר דלית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משבעינן ליה אלא חרם סתם דבתרי דיני לא דיינינן ליה. והיכא דאית ליה ארעא ומטלטלי איכא מאן דאמר אי בעי מלוה שקיל מטלטלי שהן כסף. ולא קרקע דשוה כסף הוא ולא כסף. ואי אית ליה ארעא וזוזי או מטלטלי וזוזי ולא בעי מלוה זוזי הרשות בידו של לוה ומאי דבעי יהיב ליה. ולכתובה אי אית ליה ארעא וזוזי יהיב לה ארעא ואפילו בעיא היא זוזי. ואפילו בעי הוא למיתן (ליה) [לה] זוזי והיא לא בעיא כדאמרינן התם (כתובות פ"ו.) לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי ולא בארעא. ואפילו הוא בעי למיתן ליה ארעא. ואפילו הוא בעי למשקל ארעא. לאשה לא מסלקינן לה בזוזי. ואפילו בעיא היא והוא לא בעי אי נמי בעי הוא והיא לא בעיא. ואי אית ליה מטלטלי יהיב (ליה) [לה] מטלטלי ואי אית ליה מטלטלי וזוזי יהיב (ליה) [לה] או זוזי או מטלטלי הדין הוא דינא דבעל חוב וכתובה. אבל השוכר את הפועל אית ליה דינא אחרינא דמטרחינן ליה לזבוני כדגרסינן בבבא מציעא (קי"ח.) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. ואסיקנא בגמרא צריכא דאי אשמעינן רישא דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו, ממארי רשותך פארי איפרע קא משמע לן דלא. ונזקין נמי אית להו דינא אחרינא כדכתב רבינו אלפס דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע (ב"ק ז':) דאמר כל מילי מיטב הוא. ואי אית ליה זוזי ומטלטלי פרע ליה כל מילי דיהיב ליה וצריך עיון.
